ארץ הרים ובקעת. שם בקעה לרש"פ הונח על שטח הארץ העמוק ונמוך משאר השטחים שסביביו, אע"פ שגם סביביו אינו הר וגבעה אפ"ה הוא בעצמו נמוך מכל סביביו ועמוק כמו בור, אלא כשהוא קטן במדת הקיפו נקרא בור, וכשהוא גדול בשטחו כמדת שדה ויותר יקרא בקעה (ברוך), והוא מענין בקיעה, שנראה כאלו נתבקעה שם הארץ, ונתהוה זה השטח העמוק כמו שיתהוה באמת לפעמים ע"י זיעת וחרדת הארץ שתתבקעה האדמה ונעשה שטח גדול מקום מדרון, ומצוי זה הענין יותר בהרים וגבעות, שלפי שעומדים יחידים ואין שטח סביב להם מחזיק אותם הם קלים להתבקע לחצאין, ויתהוה בין החצאים לפעמים שטח גדול נמוך המפסיק ביניהם, כענין שנאמר (זכריה י"ד) ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד, והוא נקרא בהנחה ראשונה בקעה ע"ש הבקוע, וקראו הכתוב גיא ע"ש איכותו שהיה לו איכות הגיא, ולזה אמר (ראשית י"א) וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, על הגיא הפשוט לא שייך לשון מציאה, שבכ"מ הרים יש גיא ועמק, אבל הבקעה אינה מצוי' בכ"מ וצריכה חפוש, ואחר שחפשו מצאוה ובחרו שם ישיבתם כדי לישב בטח שלא תמוט הארץ תחתם כמו שמצוי במקומות הגבוהים, וכה"א (מיכה א') והעמקים יתבקעו, היינו שיתהוה מן העמק בקעה, ולהיות שהבקעה יותר נמוך מן העמק והגיא והשפלה אמר כאן ארץ הרים ובקעות, ואילו היה הבקעה עמק פשוט מה צורך לומר ובקעות, כי אחר שאמר הרים מחוייב ממילא שיש שם בקעות דהיינו שטחים נמוכים, שכל שטח שאצל הר נמוך בהכרח, אלא ודאי שהבקעה נמוכה ושפלה ביותר מן העמק הפשוט, והרי א"כ הוא דבר הבלתי מחוייב תמיד במציאות הרים, ומשבח את הארץ בשני מעלות, שיש בה הרים גם יש בקעות להחזיק מי מטר הסוחף מן ההרים שאינו הולך משם במהירות כמו שהוא בארץ מישור ששטף הגשם היורד עליו מן ההרים בלתי נשאר במקומו שום זמן אבל רץ משם והלאה למקום נהרות ונחלים; ומ"ש (לקמן ל"ד) את הנגב ואת הככר בקעת ירחו, אין מלת בקעת שב על הככר שאין הככר בקעה אך חסר מלת ואת ור"ל ואת בקעת ירחו וכמ"ש רש"י ותרגום יונתן, או שר"ל שהוא ככר בבחינת עצמו ובבחינת ירחו הוא בקעה:
ושמתם את דברי. אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפלין עשו מזוזה כדי שלא יהו לכם חדשים כשתחזרו וכ"ה אומר הציבי לך ציונים (ירמי' ל"א) כ"כ רש"י. וצריך ביאור הא תפלין ומזוזה חובת הגוף נינהו ואינן תלויות בארץ, ובאמת ראיתי לרז"ל בספרי שלא חשב מצות פרטיות, אבל אמר בדרך כלל וז"ל אעפ"י שאני מגלה אתכם מן הארץ לח"ל היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים. יעו"ש. ונוכל לומר דממצות שאינן חובת הגוף קמיירי, וכן מצאתי מבואר במדרש רבה איכה (פ' קראתי למאהבי) רשב"י פתר קרא בנביאי האמת שהיו מאהבין אותו להקב"ה, המה רמוני שהיו מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, וכי יש תרומות ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהביני להקב"ה, הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים הציוני במצות שיהיו ישראל מצויינים בהם. ע"ש. הנה מבואר שם דמוקי להך קרא בתרומות ומעשרות שאינן חיוב מה"ת רק בא"י אבל בח"ל אינו רק מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת תרומות ומעשרות ולא יהיו חדשים כשיחזרו; הנה בזה יהיו דברי ר"ש דמדרש מתאחדים עם דברי הספרי, דסתם ספרי ר"ש. ואפשר שנשתבשה לפנינו הנוסחא בלשון רש"י, שהיה כתוב בהעתקה ראשונה ר"ת כזה: היו מצויינים במצות תו"מ, והוא ר"ת תרומות ומעשרות והמעתיק טעה שהם ר"ת תפילין ומזוזות, ומפני זה הוסיף בלשון רש"י; אמנם ראיתי לרמב"ן ולרב"ח שהעתיקו ג"כ לשון רש"י כמו שהוא לפנינו; וסיים הרמב"ן יש בענין זה סוד עמוק. ע"ש. ואני בעניי לא זכיתי להיות מאנשי הסוד, אמנם נפקחו עיני מעט כאשר הסתכלתי בדרז"ל בספרי שאמרו בזה וז"ל משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אבי' אמר לה אבי' הוי מקושטת בתכשיטיך כשתחזורי לא יהו עליך חדשים, כך אמר להם הקב"ה לישראל בני היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהו עליכם חדשים. ע"כ. כמה גדולים דברי רז"ל במשל זה, כי הודיעונו בזה גודל חיוב מצות התלויות בגוף אף בח"ל, כמו שהאשה מחוייבת להתקשט לכבוד בעלה המלך אף כשהיא מרוחקת מביתו ויושבת בבית אבי', כי אם אז תפרוק עדיה מעליה ותסיר תכשיטי' הנה היא משפלת כבוד בעלה, כאלו היא מתיאשת ממנו לעולם שלא תחזור אליו עוד, אמנם אם גם בעת רחוקה תתקשט בתכשיטי' כמו בבית בעלה, הנה היא מראה בזה גודל דבקות אהבתה אליו ותשוקתה למצוא חן בעיניו להחזירה ולשוב אל ביתו כמקדם, ככה בקיום מצות חובת הגוף בח"ל יראה לעיני כל שאין כאן יאוש מן הגאולה אבל יש תקוה ותוחלת לשוב מהרה אל בית מלך עולמים כבימי קדם. ובתלמוד ירושלמי, אלה החקים והמשפטים, שומע אני בארץ, יכול אפילו ת"ת ותפלין, כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה והיו לטטפות בין עיניכם ולמדתם אותם, הא למדת לתלמוד תורה ותפלין שנוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, (עיי' ריטב"א בחי' לקדושין ל"ו ב', ד"ה הא):
למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ. ירצה למען תזכו לחיות פה בחיים הזמניים מעין חיי עוה"ב, בהיותכם על הארץ תחיו חיים אמתיים כאותן החיים אשר בשמים (איין היממלישעס לעבען) כעין אמרם עולמך תראה בחייך (רע"פ):
ולדבקה בו. אפשר לומר והלא אש אכלה הוא, אלא הדבק בחכמים ותלמידים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו (רש"י מרבותינו), הנה כמה פעמים מצינו לשון דבקות בכתוב, דבקה נפשי אחריך, ואתם הדבקי' בה' ודומיהם שכולם על דבקות המחשבה בעבור חביבות הדבר לנפש, ורז"ל במדרשם אמרו בחמשה לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל וחד מנייהו בדביקה, כמ"ש כן הדבקתי אתכם אלי בנ"י, וילפי' לה מפרשתו של אותו הרשע שנאמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, הרי שהם עצמם בארו ענין דבקות הנפש ושאהבה הגדולה גורמת לדבקות, ומאי קשי' להו הכא וכי אפשר לו לאדם להדבק, כאלו הכתוב מדבר על דבקות גוף ח"ו, ויאמר רנ"ו ודאי ולדבקה בו הוא בלב, וכן ובו תדבקון (לקמן י"ג ב'), ובפי' אמרו בספרי ובו תדבקון לקמן (י"ג ב'), הפרישו עצמכם מע"ז ודבקו במקום, והאי ודאי במחשבת הלב הוא, אמנם קשיא להו קרא דקאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את ה"א ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, דמשמע שכולם חייבים להדבק במקום ב"ה דבקות הנפש, ולפי שזאת היא מעלת הנביאים וכדומה מאנשי מעלה שזוכים לה בחמלת ה' עליהם בתתו רוחו בקרבם, והאיך תלה ירושת הארץ בתנאי שיהיו דבקים בו כל ישראל, וכמעט א"א, ואם אי אתה אומר כן אלא ולדבקה בו דבקה ממש כמו ותדבק ידו אל החרב (ש"ב כ"ג), כאשר ידבק האזור על מתני איש (ירמי' י"ג) שזהו אפשר ביד כל אדם, אבל א"א לפרשו כן אצל הקב"ה, ואפי' תעלה על דעתך להמשך אחר פשוטי המקראות בשאר המקומות (וכדברי הראב"ד בה' תשובה), א"א לך לחשוב כן בענין הדבקות, שעכ"פ אפי' בדרך משל המשילוהו לאש אכלה ואפי' כסאו נמשל לאש ואיך אפשר להדבק עם אש אכלת, וז"ש וכי אפשר לו לאדם להדבק בו, ואם לפי האמת גם זה לא נכתב רק בד"מ, ית' ויתרומם שאין לו תאר ולא תמונת כל; ע"ז אמרו לעולם שהוא דבקות הנפש ע"י רוח חכמתם, ושמא תאמרו מתת אלקים הוא ליראיו ואיננו ביד כל אדם להשיגה, אין לך לעשות אלא להדבק בחכמים ותלמידיהם דביקת גוף, ויהי' ביתך בית וועד לחכמים ועי"כ תזכה לאור אלהי' ותדבק בו, שבאמצעות המוכן יקבל הבלתי מוכן, ודבר זה יש לו יסוד בחכמת הנפש שהדבק עם אנשי אלהי' גם עליו יזרח אור, ומפורש בכתוב אצל הנבואה, כי בזמן עלי הכהן נתמעט אור הנבואה שנאמר (ש"א ג') ודבר ה' הי' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, ומיד שזרח אורו של שמואל עמדו נביאים רבים, שנאמר ויוסף ה' להראה בשילה, וכל זה לפי שהי' שמואל גדול בנבואה וידעו כולם כי נאמן הוא לה' ודבקו עמו אוהבי חכמה, ובעמדם לפניו התנבאו גם המה, אעפ"י שמצד עצמם לא היו מגיעים למדרגה זו. וכמ"ש חז"ל כל העומד לפני רבו כעומד לפני השכינה, וילפי' לה מאלי' הנביא שאמר חי ה' אשר עמדתי וכי לפני ה' הי' עומד אלא כל זמן שהי' עומד לפני רבו אחי' השלוני כאלו עמד לפני השכינה, גם מ"ש רז"ל שבימי אבלו של משה נשתכחו כמה הלכות מחכמי ישראל, לאו משום צער האבלות קרה זאת, שהרי כשמת אהרן התאבלו ג"כ ישראל ולא נשתכחו מהם הלכות, אלא כשנסתם מקור חכמת של משה נסתלקו ג"כ קצת מאור נפשות כל בית ישראל ובאו לכלל השכחה. והבן ע"ז:
אנכי מצוה אתכם. כלומר אני מפרש אתכם (דיא איך אייך ערקלאֶרע) והוא פירוש התורה הנקרא תורה שבעל פה (רמב"ם בהקדמת חבורו הגדול) והבנת פירושו ביאור בלשון עיין מה שכתבתי סוף פרשת משפטים:
וסרתם וגו' ללכת. פי' כיון שתסורו מעט מן הדרך סופכם שתלכו אחרי אלהים אחרים, כמו שכתוב וסרתם ועבדתם אלהים אחרים (הגר"א):
אשר לא ידעתם. בתחלה יעבדו אלילים אשר ידעו, אחר כך יתגבר היצר עליהם עד שיעבדו אלילים אשר לא ידעו (הגר"א); ויותר ראוי לפרשו מענין לא ידעתי את ה', וידעת בלבבך, דע את אלהי אביך, שענינו הסכמת הרצון ובחירה בו (אנערקעננען), וטעם אשר לא ידעתם שלא היה מן הראוי לדעתם ולבחור בם (דיא איהר ניכט אנערקעננען זאללטעט), לחסרון כחם ויכלתם לעזור ולהושיע:
ונתת את הברכה וגו' ואת הקללה. פירש"י את המברכים ואת המקללים, וכ"ת אונקלס ויב"ע. וכתב הרא"ם לא הברכה ממש כמשמעה שא"כ יהיו נותני הברכה כל ישראל בכללם, דפרשה זו לכל ישראל נאמרה כדכתיב והיה כי יביאך, ואין הדבר כן דבפרשת כי תבא מבואר שנותני הברכה היו הלויים לבדם, לכן פירשו שיתנו את המברכים שהם הלויים. ע"ש. ואין זו טענה, דשומע כעונה ובפרט כשעונה אמן אחר שמעו דברי חברו כאמרם כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי כדכתיב ואמרה האשה אמן, לכן אחרי שכל השבטים ענו אמן אחרי שמעם מהלויים דברי הברכות והקללות, הרי הוא כאילו הם עצמם היו אומרים אותם. והם נותני הברכה - ויש דעה תלמודית שכל ישראל היו אומרים פרשת הברכה ופרשת הקללה חוץ מעניית אמן שאחר הארורים. ומבואר בפרשת כי תבא. ועיין ברמב"ן כאן:
הלא המה בעבר הירדן. רש"י פירש כאן כדעת ר' יהודא בספרי ובתלמוד (סוטה ל"ג ב') שהר גריזים והר עיבל הם רחוקים הרבה מעבר הירדן כי היו אצל אלוני מורה שהוא שכם שיושבים שם כעת הכותיים, ואמר בארץ הכנעני' אף שהוא באמת ארץ החוי, כי שכם בן חמור חוי הוא, מ"מ כיון דחוי אחד מבני כנען קראו ארץ הכנעני, והכותים אף שהם יושבי ההרים, מ"מ אמר בערבה כי עיקר מושבם במקום הערבה להרים אלה, ומול הגלגל שפירש"י רחוק מן הגלגל, אינו כתלמוד וספרי דשם איתא מול הגלגל סמוך לגלגל, אמנם גרסת התלמוד תמוה, כיון דלדעת ר' יהודא ה"ג וה"ע הם בשכם, ושכם הוא רחוק מן הגלגל יותר מששים מיל, ואא"ז בעל קרבן עדה בפירושו לירושלמי דסוטה אמר, דסמוך לגלגל דאיתי' בתלמוד הוא ט"ס, וליתי' לא בירושלמי ולא בתוספתא, וליישב גרסת התלמוד היה נ"ל, דמול הגלגל דקרא דילן אינו גלגל הנקרא כן בימי יהושע הסמוך לירדן, אבל הוא גלגל אחר הסמוך לשכם (כדעת הראב"ע בפירושו כאן) אמנם אות ה"א התלויה במלת גלגל, לא אתי שפיר לפי"ז, כי בשם עצם פרטי לא יתכן לבוא ה"א הידיעה חוץ אם הוא שם הנקרא ע"ש המאורע (כמ"ש בלך לך י"ב והעי מקדם) ושם גלגל הסמוך לירדן נקרא ע"ש המאורע, כמוזכר ביהושע ה' ט', והנה רש"י פירש מלת אחרי מופלג, דכ"מ שנאמר אחרי מופלג, אמנם זה דעת רב ברבה (לך לך פרשה מ"ד) ודעת ר' יודן שם להפך אחר מופלג אחרי סמוך, ואפשר שדעת ר' יהודה דמימרא דילן היא כדעת ר' יודן דברבה, ואחרי נמכר גאולה תהיה לו (בהר כ"ה מ"ח) פירש"י מיד, וכן אחרי המשח אותו (נשא ז' פ"ח). עכ"פ לדעת ר' יהודה ה"ג וה"ע הם רחוקים מעבר הירדן, ולדעתו אין אנו צריכים לפרש מלת הלא להתהפכות השלילה, אבל הוא מענין מהלאה למגדל עדר, גש הלאה ענין ריחוק, וטעם הלא המה בעבר הירדן מרוחקים הם בעבר הירדן (ענטפערנט זינד זיא) עמ"ש במקץ הלא זה אשר ישתה:
החקים והמשפטים. חקים זה מדרשות, משפטים זו דינים (ספרי) מפני שהמדרש הוא חוק נגד השכל, כמ"ש בתלמוד בכ"מ למה לי קרא ותירצו שיכול ללמוד בק"ו להיפך ובא הקרא להורות שהוא נגד השכל. ומשפט הוא דבר הנלמד בק"ו והם דינים שמשפטם להיות כן וכן כל הי"ג מדות (הגר"א) עמ"ש ר"פ בחקותי:
